<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
האזהרה ס"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת ס"ד, הל' יסוה"ת פ"י ה"ה] הזהירנו האל ית' מלנסות יעודיו הטובים והרעים אשר יעדנו בהם על ידי נביאיו על צד הספוק בהם. והוא אמרו ית' [דברים ו' ט"ז] לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה, ובהלכות יסודי התורה כתב [רמב"ם שם] נביא שנודעה נבואתו והאמינו דבריו פעם אחר פעם או שהעיד לו נביא והיה מהלך בדבר נבואה, אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינו אמת, ואסור לנסותו יותר מדאי ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם. שנאמר לא תנסו את ה' אלקיכם וגו' שאמרו [שמות י"ז ז'] היש ה' בקרבנו אם אין. אלא אחר שנדע שזה נביא ידעו כי ה' בקרבם ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו כענין שנאמר [יחזקאל ב' ה'] וידעו כי נביא היה בקרבם, ע"כ. ורבותינו בארו על פסוק זה אסור עשיית המצות לקבלת שם או תועלת. והוא אמר [שבת קי"ט ע"א, תענית ט' ע"א] עשר בשביל שתתעשר. ומי שרי לנסויי [תענית שם] קב"ה והא כתיב לא תנסו וגו' חוץ מזו דכתיב [מלאכי ג' י'] הביאו את המעשר אל בית האוצר וגו', ובחנוני נא בזאת וגו'. אם לא אפתח לכם וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די. נתבאר ממאמרם ששאר המצות אסור לעשותם לקבל שכר או תועלת, רק בענין המעשרות והצדקה אמרו רבותינו [פסחים ח' ע"א וש"נ] האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור. והכונה אצלי בזה שהותר בענין המעשרות לאמת ולחזק ענין ההשגחה, וכבר ידעת מאמרם בכמו זה בעצמו והוא אמרו [משלי ג' ט'] כבד את ה' מהונך וגו' וימלאו אסמיך שבע. וגם כי בענין המעשרות והבאת ראשית התבואות באוצרות בית ה' יש הערה גדולה לנפש. ובענין הצדקה הוראה על הבטחון בשם, כי בגלל הדבר הזה יתברך באלקי אמן.
<h2>דף ט:</h2>
המצוה קל"ג. [סהמ"צ לר"מ עשין ק"מ, רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"א וה"ב] לשון הר"ם צוינו למנות השנים מעת משלנו על הארץ ומלכנו בה שבע שבתות שנים עד שנת היובל, וזאת המצוה ר"ל ספירת שני השמטה, מוטלת היא על ב"ד [תו"כ בהר פ"ב ה"א, רמב"ם שם ה"א] ר"ל סנהדרי גדולה, שהם הם המונים שנה שנה מן החמשים שנה כמו שימנה כל איש ואיש ממנו ימי העמר, והוא אמרו [ויקרא כ"ה ח'] וספרת לך שבע שבתות וגו' ולשון ספרא [תו"כ בהר פ"ב ה"א] יכול יספור שבע שמטין זו אחר זו ויעשה יובל ת"ל שבע שנים שבע פעמים, הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו. ר"ל שזאת המצוה לא יעלה לנו איכות עשייתה אלא משני כתובים, והוא שנמנה השנים כפרטן ונמנה השבועים עמהם ג"כ. ואחר שאמר שזה הענין לא יעלה בידינו אלא משני כתובים, הורה שהם מצוה אחת בהכרח, כי אלו היו שתי מצות ר"ל מנין שנים ומנין שמטין, לא אמרו עד שיאמרו שני כתובים, שכן הוא השתי מצות משתי כתובים הן למודות, וכן כל מצוה ומצוה מכתוב שלה. אמנם יאמר לעולם הא עד שיאמר שתי כתובים ממצוה אחת לא תשלם ידיעת דינה אלא משני כתובים, כמו הבכור שבא בו [שמות ל"ד י"ט] כל פטר רחם לי, שהכתוב מורה בפרט שהבכור לה' בין זכר בין נקבה, ובא כתוב אחר [שם י"ג י"ב] הזכרים לה', והורה זה הכתוב בפרטו שכל זכר לה' בין בכור פשוט, ומשני כתובים עלה בידינו ענין המצוה שהוא בכור זכר, ע"כ. ענין מצוה זו מבואר.
<h2>דף י:</h2>
המצוה קפ"ח. צונו להרוג שבעה עממים ולאבדם [לשון סהמ"צ לר"מ עשין קפ"ז, רמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ד, מור"נ ח"ג פכ"ט] מפני שהיו עקר עבודה זרה ויסודה הראשון, והוא אמרו יתעלה [דברים ב' יז] כי החרם תחרימם וגו'. ובאר לנו בכתובי התורה סבת זה כדי שלא נלמוד מכפירתם וכבר רבו הכתובים המזרזין על זה וההפלגה בזה ומלחמתם מלחמת מצוה. ואולי יחשוב חושב שזאת מצוה שאינה נוהגת לדורות וזה כי שבעה עממין כבר אבדו וכלו. וזה אמנם יחשבהו מי שלא עלה בידו ענין נוהג לדורות, וזה כי הצווי אשר יכלה בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה נקשר בזמן אחר לא יאמר בו אינו נוהג לדורות כי הוא נוהג בכל דור שימצא בו האפשרות ההוא, התראה כשיאבד ה' זכר עמלק בכללו וימחהו עד שיהיה סופו כמו שיהיה, במהרה בימינו כמו שאמר לנו יתעלה [שמות י"ז י"ד] כי מחה אמחה את זכר עמלק אינו נוהג לדורות, זה לא יאמר, אבל הוא נוהג בכל דור ודור כל עת שנמצא זכר עמלק נכריתהו ונמחהו. וכן הריגת שבעה עממין ואבודן והוא מצוה שנצטוינו בה והיא מלחמת מצוה, ואנו מצווין לרדפו ולכלותם בכל דור ודור עד שיכלו עד האיש האחרון. וכן עשינו עד שנשלמה כליתם על ידי דוד ונתפזר מה שנשאר מהם ונשתקע באמות עד שאינם נודעים, ואם בהיותם כלים תהיה המצוה אשר צוינו להרגם בלתי נוהגת אפילו אחר כלותם והכרתתם, כי מצוה זו לא נקשרה בזמן ולא במקום מיוחד כמו מצות המיוחדות במדבר או במצרים, אבל היא נקשרת במצוה זו בכל עת שימצא הדבר ההוא. ובכלל אומר, שצריך לך שתבין ותשתדל ההפרש אשר בין המצוה ובין הדבר שנצטוה עליו, כי הנה תהיה המצוה הנוהגת לדורות, אבל יהיה הדבר שנצטו' עליו כבר נעדר בדור מן הדורות ולא בהעדר הדבר אשר נצטוה עליו תהיה המצוה בלתי נוהגת לדורות, כשיהיה הדבר בהפך והוא שיהיה דבר אחד נמצא בענין אחד וכבר נתחייב בו מעשה אחד או דין אחד בזמן אחד, והוא היום בלתי מחוייב, ואעפ"י שהדבר ההוא נמצא באותו הענין הראשון, כמו לוי זקן שהיה פסול במדבר והוא כשר אצלנו היום כמו שהיה במקומו [חולין כ"ד ע"א]. ודע זה העקר והחזק בו.
האזהרה מ"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ח, הל' ע"ז פ"י ה"א] הוזהרנו מלכרות ברית לכופרים [ולהשלים עמהם בעודם בכפירתם], ר"ל השבעה עממין. והוא אמרו ית' [דברים ז' ב'] לא תכרות להם ברית. כונת אזהרה זו מבוארת שלא נכרות ברית לעובדי עבודה זרה ונניחם כמו שהם עובדים, למען לא ישאר רושם עובדי עבודה זרה בינינו.
האזהרה מ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ט, הל' מלכים פ"ו ה"ד] הוזהרנו מלהחיות נשמה משבעה עממים כדי שלא יפסידו בני אדם ויטעום לעבוד עבודה זרה. והוא אמרו ית' [דברים כ' ט"ז] לא תחיה כל נשמה. כונת אזהרה זאת ככונת אזהרה קודמת.
<h2>דף יב.</h2>
לא תשתחוה להם [יתרו כ' פסוק ה'] כתב הר"ם בענין אזהרה זו בספר המצות [לא תעשה ה'] הוזהרנו מהשתחוות לע"ז ומבואר שאמרו "עבודה זרה" שארצה בה כל מה שיעבד מבלעדי האל, והוא אמרו לא תשתחוה להם ולא תעבדם [שמות שם, דברים ה' ט'] ואין הכונה לאסור ההשתחואה, לבדה יותר משאר העבודות, ואמנם הוא זכר פנים מאופני העבודה ר"ל ההשתחואה, וכן הוזהרנו מהקריב בה ומלהקטיר לה, ומי שעבר על זה והשתחוה או הקריב או נסך או הקטיר חייב סקילה. ולשון מכילתא [משפטים פרק י"ז] זובח לאלוקים יחרם ענש שמענו אזהרה מניין ת"ל לא תשתחוה להם ולא תעבדם זביחה בכלל היתה [ויצאת ללמד] מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדין לשמים וחייבין עליה בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו, אף כל שכיוצא בו עובדין לה' חייב בין שהוא עובדן בין שאינו עובדן. וענין זה המאמר שאלה הארבעה מינין מן העבודה, והם ההשתחואה והזביחה והקטור והנסוך אשר בהם צוינו לעבוד את ה' ית'. שכל מי שיעבוד עבודה זרה באחת מהם חייב סקילה, ואפילו היה הנעבד ההוא אין דרכו שיעבד באחת מהם, וזו היא שיקראוה שלא כדרכה [סנהדרין ס' ע"ב] ר"ל שאעפ"י שנעבדה שלא כדרך עבודתה אחר שעבדה באחת מאלו חייב סקילה. ואם היה מזיד והוא בכרת, אם לא נודע או לא נענש, ואם היה שוגג יקריב קרבן. וכן אם קבל עליו באלוק לאיזה דבר שיקבל עליו הוא חייב. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין, ר"ל באסור עבודתה באלה הארבעה מינין ואפי' שלא כדרכה, והוא אמרו ית' [ויקרא י"ז ז'] ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ולשון ספרא [תורת כהנים פרשת אחרי פרק ט' הלכה ח'] אין שעירים אלא שדים. ובגמ' פסחים [צריך לתקן זבחים ק"ו ע"א, וכן במסכת סנהדרין ס"א ע"א] נתבאר שזאת החוקה אמנם היא לשוחט לע"ז ואפילו לא היה דרכה בשחיטה, אמרו מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב ת"ל ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, אם אינו ענין לכדרכה דכתי' [דברים י"ב ל'] איכה יעבדו הגוים האלה את אלקיהם תנהו ענין לשלא כדרכה, ע"כ. ומפני שדבר ידוע הוא שעבודות אלו מורות קבלת אלקות ואדנות, לפיכך חייבין עליהם אפילו בע"ז שאין דרכה בכך, שאחר שעבדה באחד מד' עבודות קבלה עליו כאלוק' [גמרא סנהדרין ס"א ע"א, רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ג' הלכה ג'] וכן המקבל עליו איזה דבר שיהיה כאלוק חייב, ואפילו הגביה לבנה ואמר לה אלי אתה [משנה סנהדין שם ורמב"ם ה"ד] ואפילו חזר בו תוך כדי דבור כי עקר ע"ז הוא במחשבת הלב.
<h2>דף יג.</h2>
המצוה ע"ט. לשון הר"ם בס"ה [עשין מצוה פ"ו, רמב"ם הל' איסורי מזבח פ"א הי"א], צונו לפדות כל שיקרה בו מום מן הקדשים ויצא לחולין ויותר זבחו (ו)[ל]אכלו. והוא אמרו ית' [דברים י"ב ט"ו] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגומר. וכתוב בספרי [דברים פיס' ע"א] רק בכל אות נפשך אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשים שיפדו ע"כ. כונת מצוה זו מבוארת כי אחר שהוא בעל מום אין ראוי להקריבו לה' כמו שבאה בו האזהרה, ואין ראוי לאכלו בלי פדיון כי כבר חל שם קדשו עליו, ובאה בו מצות פדיה כדי שיזדרז בפדייתו ולא יכשל באכילתו מפני שהוא קדש, ואם מת קודם פדיון נקבר [בכורות י"ד ע"א] מפני ששם קדש עליו.
המצוה קל"ח. [סהמ"צ לר"מ עשין קמ"ה, רמב"ם הלכות ערכין פ"ו] לשון הר"מ צוינו בדיני חרמים, והוא שכל מי שהחרים דבר ממה שיש לו בו קנין ויאמר הרי זה חרם יתן אותו דבר לכהן, אלא א"כ יבאר ויאמר לה', ואז יהיה לבדק הבית, מפני שסתם חרמים לכהנים [ערכין כ"ח ע"ב, נדרים י"ט ע"ב], וזה אמרו יתעלה [ויקרא כ"ז כ"ח] אך כל חרם אשר יחרים איש לה' וגו' והעריכו [שם שם י"ד]. והיות סתם חרמים לכהנים ראיה כאמרו יתעלה [ויקרא כ"ז כ"א] כשדה (יחרם) [החרם] לכהן תהיה אחוזתו. וענין החרם הוא בצד מה כענין הבכורות והמעשרות, ולזאת הכונה בא ענין החרם אחר פסוק [שם שם כ"ו] אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו וגו'. ואחר ענין החרם בא פסוק [שם פסוק ל"ג] וכל מעשר הארץ וגו', ר"ל שהוא כענין הבכורות והמעשרות, בצד מה שהבכורות והמעשרות לה' ולמכוון בהם כמו שנתבאר במקום המצוה, כן מה שהוא חרם והפסד אצלו הוא בהויתו לה', וכל מה שהוא מיוחד לזאת הכונה נתן לכהנים שהם משרתי ה'.
המצוה קי"א. דין ערכי בהמה [סהמ"צ לר"מ עשין קט"ו, רמב"ם הלכות ערכין פ"ה]. והוא אמרו יתעלה [ויקרא כ"ז י"א—י"ד] ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו וגו' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך וגו' ואם גאול יגאלנה ויסף חמשיתו על ערכך. ובתחלת העיון יראה בענין פדיון זה דבר בלתי ראוי, כי בעל הבהמה אחר שהבהמה היתה שלו היה ראוי שנקל בפדיונו, ודי אם יתן בפדיון כפי אשר יעריך הכהן, והתורה החמירה עליו, כי כשאחר פודהו נותן כערך הכהן, וכשהבעלים או אשתו או יורשיו פודין מוסיפין חומש [רמב"ם שם פ"ה ה"ג] ויראו לי בזה שתי כונות, האחת, שלבעל הבהמה אליו כהקדש, לפיכך כשיהנה צריך שיוסיף חומש. והשנית והיא היותר נראת לי כי ברוב כל מעריך יעריך על פי בעל דבר והוא ימעט בערך כל מה שיוכל, וגם המעריך יורה התר אחר שהוא המקדיש להקל בפדיון מפני שהוא יודע ערכו, ואפשר שלא יעריכו לפי שוויו, לפיכך אמר שיוסיף חומש, כי עד חומש הוא אפשר שיטעו עצמם. ואין ספק שהבעלים לא ישימו דבר תוספת חומש על הערך, אבל יפחתו עכ"פ מן הערך עד שיגיע עם החומש לכדי שוויו, והתורה לא רצתה שיוכל כל אדם למעט הקדשו, אבל ככל היוצא מפיו יעשה [במדבר ל' ג'].
המצוה קי"ב. דין ערכי בתים [סהמ"צ לר"מ עשין קט"ז, רמב"ם הלכות ערכין פ"ה] שנאמר [ויקרא כ"ז י"ד—ט"ו] ואיש כי יקד(י)ש את ביתו קדש לה' והעריכו הכהן וגו', ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית וגו'. כונת ערך ככונת ערך של מעלה [מצוה קי"א].
<h2>דף יג:</h2>
האזהרה צ"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת צ"ז, איסורי מזבח פ"א ה"ז] הוזהרנו מלתת מום בקדשים [חסר מן הדומות וזה יקרא מטיל מום בקדשים, עבודה זרה י"ג ע"ב] וכל מי שמטיל מום בקדשים לוקה ובתנאי שיהיה זה בזמן שבית המקדש קיים דחזי לקרבן, כמו שנתבאר בגמרא דעבודה זרה [שם]. ובאה האזהרה על זה באמרו [ויקרא כ"ב כ"א] בקרבן כל מום לא יהיה בו, ולשון סיפרא [תו"כ אמור פרשה ז' ה"ט] כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום, ע"כ. כונת אזהרה זו כי אחר שהוקדש לשמים וראוי להקרבה והוא בזמן שמקריבים ר"ל בזמן שבית המקדש קיים, הוזהרנו שלא נסבב שלא יהיה נקרב, כי זה יביא לבטול הקרבן. ומה שיש בו מן ההערה עם הכונה בזה גם כן לפי שהבכור הוא קרב לה' כשאין בו מום לכונה שכתבנו במצות עשה [קע"ו]. ואולי לפי שהאדם חס על ממונו יטיל בו מום כדי שיאכלנו.
<h2>דף יד.</h2>
האזהרה רצ"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת רצ"ט, רוצח פי"ב הי"ד] הוזהרנו מהכשיל קצתנו לקצתנו, כשישאל אדם ממנו עצה בענין שהוא ספק לו, ובאה האזהרה מהלטעותו ולרמותו, אבל נשליכהו אל הדבר שנחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו יתעלה [ויקרא י"ט י"ד] ולפני עור לא תתן מכשול. ולשון ספרא [תו"כ קדושים פ"ב הי"ד] לפני סומא בדבר, היה נוטל ממך עצה אל תתן עצה שאינה הוגנת לו. ואזהרה זו גם כן אמרו שהיא כוללת מי שיעמוד על חטא או יסוב בה שהוא בא לאיש שעוורה התאוה בעיניו ושב עור ויעזרהו אל חטאו, או יכין לו סבות חטאו, ומאלה הפנים אמרו [ב"מ ע"ה ע"ב, רמב"ם מלוה ולוה פ"ד ה"ב] במלוה ברבית והלוה ששניהם יחד עוברים משום ולפני עור לא תתן מכשול. ופשטיה דקרא הוא במה שזכרנו ראשונה, ע"כ. כונת אזהרה זו במה שיורה פשט הכתוב ובמה שבארו בה מבארי הקבלה מבוארת להרחיק כל תכונה רעה מהנפש, ושלא לסבב בחברו שום מכשול לגופו ולנפשו.
<h2>דף יט:</h2>
האזהרה הג' לר"ם [סהמ"צ ל"ת ג', הל' ע"ז פ"ג ה"ט] הוזהרנו מלעשות עבודה זרה ואפילו לזולתנו לעבדה, ואפילו יהיה המצוה לעשותה גוי והוא אמרו יתברך [שמות כ' כ"ג] אלקי מסכה לא תעשו לכם. ולשון ספרא [תו"כ קדושים פרשה א' הי"ב] ואלקי מסכה לא תעשו [ויקרא י"ט ד'] אפילו לאחרים, ושם נאמר העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות. ר"ל שהוא עובר על עשותה בידו ואפילו היתה לזולתו, כמו שנתבאר בזאת המצוה השלישית. ועובר גם כן על היותו קונה עבודה זרה והיותה בידו ואפילו יעשה אותה לזולתו, כמו שקדם במצוה השנית. ולפיכך לוקה שתי מלקיות [רמב"ם שם]. ע"כ. ענין אזהרה זו מבוארת שאסור לעשותה אפילו לאחרים שמא ימשך לעבדה, ושלא ימציא דבר יביא להאמין אמונות רעות. ובכלל זה אסור עשיית הצורות שהיו עושין הקודמים (בשעות) [בצורות] ידועות שזה מביא גם כן להאמין אמונות רעות. גם הכפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה [ע"ז י"א ע"א, רמב"ם שם פ"ט הי"א], שכל מה שאפשר שיצוייר בלב שום ציור מביא להאמין בעבודה זרה, אסור.
<h2>דף כ.</h2>
האזהרה נ' לר"ם [סהמ"צ ל"ת נ', הל' ע"ז פ"י ה"א] הוזהרנו מלחון עובד עבודה זרה ושלא יישר בעינינו דבר מכל מה שיתיחדו בו. והוא אמרו ית' [דברים ז' ב'] לא תחנם. ובא הקבלה לא תתן חן. עד שהאיש יפה התאר מעובדי עבודה זרה לא יותר לו לומר זה יפה תאר. או זה יפה פנים, כמו שנתבאר בגמרא דילן. ובגמרא עבודה זרה ירושלמי [ע"ז פ"א ה"ט] אמרו לא תתן להם חן בלא תעשה ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת שאין לחמול על עובדי עבודה זרה אחר שהוא אינו אוהב עצמו. וכדי שנלמוד השנאה להם למען התרחק מהם, ולא יהיה לנו התקרבות אהבה עמו פן יסיתנו לאמונתו. ולכונה זו בעצמה אמר לא תתן להם חן כדי שלא יהיה אהוב בעיניו. וכן דרשו על זה [כאן ולהלן ס"ד ע"א] לא תתן להם מתנת חנם, לזאת הכונה בעצמה ושלא ליתן להם חניה בקרקע כדי שלא יקבע דירתו עמנו. ולכונה שאמרנו שאסור לרחם על גוי עובד עבודה זרה, אמרו [ע"ז כ"ו ע"ב, רמב"ם שם] שאם ראהו טובע בנהר וכיוצא בזה לא יצילנו. וכן אם ראהו לקוח למות. לפיכך אסור לרפאות עובדי עבודה זרה אפילו בשכר. ואם חושש לאיבה מרפא בשכר אבל לא בחנם [שם ושם ה"ב]. ואחר שאינו מרפא אלא בשכר, לא תראה התקרבות אהבה ביניהם. ואעפ"י שאמרנו שאסור לרחם עליו ולהחיותו, אסור (להחיותו) [לאבדו] ולהורידו לבור בידים, מפני שאינו עושה עמנו מלחמה [ע"ז שם ורמב"ם ה"א]. כי כל האזהרות באו לכונה שכתבנו ודי לנו בזה ההתרחקות מהם, ושלא לסבב שום התקרבות אליהם. אמנם המוסרים המינין והאפיקורסים מבני עמנו מותר לאבדם בידים ולהורידם לבאר שחת [שם ושם]. מפני שמתקרבין עמנו להיותם מאחינו ומסירים העם מאחרי ה'. ייטיב ה' לטובים ולישרים בלבותם והמטים עקלקלותם יוליכם וגו' שלום על ישראל [תהלים קכ"ה ד'].
<h2>דף כא.</h2>
האזהרה נ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת נ"א, הלכות ע"ז פ"י ה"ו] הוזהרנו מלהושיב עובדי עבודה זרה בארצנו כדי שלא נלמד מהם. והוא אמרו ית' [שמות כ"ב ל"ג] לא ישבו בארצך, ואפילו אם ירצה הגוי לעמוד בארצנו לא יותר לנו זה עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואז יותר לנו שנתן לו רשות לשכון. וזה יקרא גר תושב [ס"ד ע"ב], רוצה בזה שהוא גר לענין שיותר ישיבתו בארץ בלבד. וכן אמר אי זה הוא גר תושב רוצה בזה שהוא גר לענין שם שיותר ישיבתו בארץ בלבד. וכן אמרו איזהו גר תושב [שם], זה שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה. אבל עובד עבודה זרה לא ישכון ולא ימכרו לו קרקעות, ולא ישכרו לו. ובבאור בא לנו הפירוש [כ"א ע"א] לא תתן להם חניה בקרקע, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת במה שקדם. וכל מה שאמרנו הוא כשיד ישראל תקיפה על האמות העולם [רמב"ם ה"ו] אבל בזמן הזה שגלינו לבין האמות, ואין כח בידנו למנוע שלא ישבו בארצנו, צריך שנשתדל שיהיה התרחקות בינינו ובינם, ולא נהיה אנחנו סבת חנייתם בארץ. ומפני זה אסרו חכמים [משנת ע"ז כ' ע"ב, רמב"ם ה"ג ה"ד כה"ע] שלא למכור להם בתים שדות וכרמים בארץ ישראל, ובסוריא שהיא ארם צובה שהוא כבוש יחיד מוכרים בתים אבל לא שדות מפני שמפקיען מן המעשר. ובארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובחוצה לארץ מותר למכור להם בתים ושדות מפני שאינה ארצנו. ואף במקום שאמרו להשכיר לא לבנות דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכה עבודה זרה. ונאמר [דברים ז' כ"ו] לא תביא תועבה וגו'.
<h2>דף כט:</h2>
האזהרה קצ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת קצ"ד, מאכלות אסורות פי"א ה"א] הוזהרנו מלשתות יין נסך. וזה לא בא בו כתוב גלוי מבואר, אבל הם אמרו בעבודה זרה [כ"ט ע"ב] אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם [דברים ל"ב ל"ח] מה זבח אסור אף יין אסור. ואתה יודע שהוא אסור בהנאה ולוקין עליו כמו שנתפרסם בכל התלמוד. והראיה על היות יין מאסורי התורה ושהוא ימנה בכלל מצות לא תעשה, אמרם בגמרא עבודה זרה [ע"ג ע"ב] ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כל אסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו שלא במינן בנותן טעם. וזו ראיה נגלית שיין נסך מאסורין של תורה. ובספרי [בלק פיס' קל"א] גם כן כשזכרו ענין המשך ישראל בשטים לזנות את בנות מואב אמרו והוא נכנס והצרצור מלא יין אצלם מיין עמונים ועדיין לא נאסר יינן של גוים, יש ראיה שלאחר כן נאסר בלא ספק. אמנם אמרם [שבת י"ז ע"ב] בכלל י"ח דבר שגזרו שמכללם יינן, וכמו כן אמרם שאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן, רוצים בזה לא יין נסך עצמו, אמנם יין נסך עצמו מן התורה. וכבר ידעת [ל' ע"ב, ל"א ע"א] אמרם ג' יינות הן, ע"כ. וכונת אסור יין נסך וכל הנאסר משום עבודה זרה שנאסר הכל בהנאה היה להרחקת ענין עבודה זרה. עם הכונה גם כן שאם היה מותר בהנאה ויעשה ממנו סחורה ויקרה שיצליח יחשוב שיהיה הסבה מפני תקרובת ע"ז וימשך אחריה. ומה שלוקין על יין נסך בשתיתו אפילו בכל שהוא, מה שאין כן בשאר אסורין ששאר אסורין אסורם מצד עצמם, ר"ל מצד מזגם שהוא מזון גס ומזיק. ומפני זה הוזהרנו באכילתם ולא יחשב אכילה בלתי כזית. אמנם יין נסך ואסורי עבודה זרה אין האסורין מצד עצמם, ר"ל מצד מזונם, רק משום עבודה זרה ואין אוכלין הקרב לע"ז לשם מזון, רק שיראה להם שהוא מזון נפשם ויספיק להם דבר מועט. ולכונה זו בעצמה אוסר יין נסך תערובתו בכל שהוא באשר הוא מעורב במינו שאולי יחשבו שמעט מן היין שנתנסך שיתערב עם יינו יעמיד יינו בחשיבות או יצליח בו בסחורתו בסבת התערובת שבו מיין שנתנסך לעבודה זרה. והוא דבר נהוג במנסכין שלוקחין צלוחית קטנה ומנסכין אותה, ואח"כ יתנו מהצלוחית ההיא מעט בכל חבית וחבית. ומה שגזרו על יינם אעפ"י שאין ידוע שנתנסך לע"ז, אפשר שהכונה בו במה שכתבנו מפני שמערבין בכל יינם מהיין שנתנסך לע"ז, או אולי הכונה שכלן מנסכין בסתם, שענין הנסוך אינו רק במחשבה לבד, לפיכך אוסר מגע הגוי ביינו ואינו אוסר אלא בשכשוך [ע"ז נ"ט ע"ב, רמב"ם שם פי"ב ה"א], כי אולי כן היה דרך הנסוך. ומה שלא גזרו כן בשאר הדברים הקרבים לעבודה זרה, כי הדברים הקרבים לע"ז כגון הבשר היו מזבחים ומקטרים ממנו לע"ז והיה צריך למעשה, מה שאין כן ביין כמו שבארנו.
<h2>דף לו:</h2>
האזהרה נ"ב הוזהרנו [לשון סהמ"צ ל"ת נ"ב, רמב"ם פי"ב מאיסו"ב ה"א וה"ב] מלהתחתן בכופרים והוא אמרו ית' [דברים ז' ג'] לא תתחתן בם, ובאר ההתחתנות מהו ואמר [שם] בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבתך. ובבאור אמרו בעבודה זרה [ל"ו ע"ב] דרך חתנות אסרה תורה. והעובר על זאת האזהרה יש בענש הפרש, וזה שהבועל את הגויה כשיבעלנה בפרהסיא כל מי שיהרגהו והוא מתעסק בעברה כבר הביא עליו הענש. כמו שעשה פנחס בזמרי [במדבר כ"ה ח'] אמר [סנהדרין פ"א ע"ב] הבועל ארמית קנאין פוגעים בו. אך לפי התנאים שאמרו והוא שיבעול בפרהסיא, ובשעת מעשה וכמעשה שהיה. ואם לא נודע או שפרש ולא פגעו בו קנאים מהו מחויב כרת. אבל לא נתבאר זה הכרת בתורה. אמרו לא פגעו בו קנאים מה הוא ונתבאר שהוא בכרת מאמרו [מלאכי ב' י"א—י"ב] חלל יהודה את קדש ה' וגו' יכרת לאיש אשר יעשנה וגו' אמרו מכלל שהוא בכרת. וכשיתאמת על איש שבא על גויה בהתראה ועדים יתחייב מלקות מדאורייתא ודע זה, ע"כ. לפי פסק ההלכה לא אסרה תורה אלא דרך חתנות [ע"ז ל"ו ע"ב, רמב"ם ה"ב]. והכונה בו שעם החתון נרבה החבורה והתקרב האהבה וילמד ממעשיו, וזה מבואר בפסוק באמרו [דברים ז' ד'] כי יסיר את בנך מאחרי. ומדברי סופרים הבא על הגויה לשם זנות מכין אותו מכת מרדות [ברכות נ"ה ע"א] שמא יבא להתחתן עמהם, או להתקרב עמהם באהבה וגם הוא משחית זרעו. ומה שכתב הר"ם הבא על הגויה לשם זנות מלקות מן התורה אלא בכהן, וכן כתב הר"ם אמנם הבועל דרך זנות בפרהסיא הלכה למשה מסיני שקנאין פוגעין בו כמו שמצאנו במעשה פנחס וזמרי [שם ה"ג]. והכונה בזה מפני שיש בזה מן הגנות והעזות ושירגיל אחרים לידי זמה לפיכך פוגע בו הקנאי בשעת מעשה ואינו נהרג עליו אבל אם פרש והרגו נהרג עליו אעפ"י שמותר לקנאי לפגוע בו ולהמיתו והוא זריז ומשובח על זה, הבא ליטול רשות מבית דין אין מורין לו להרוג אותו אחר שלא נתבארה מיתה בתורה בזה. ואם נשמט הבועל להציל נפשו והרג הקנאי אינו נהרג עליו [שם ה"ה ע"פ סנהדרין פ"ב ע"א]. ואעפ"י שלא נאסר אלא בדרך חתון ענשו מפורש על ידי הנביאים שהוא בכרת כמו שבאר הר"ם. ולכונה שכתבנו אמרו [שם] שהבועל גויה כאלו נתחתן בעבודה זרה שנאמר [מלאכי ב' י"א] ובעל בת אל נכר. ונקרא מחלל קדש ה', לפי שהוא מחלל זרעו שהוא קדש לה'. כתב הר"ם [שם ה"ז וה"ח] זה אל יהי קל בעיניך אף על פי שאין בו מיתת בית דין יש בו הפסד שאין בכל העריות כמוהו שהבן מן הערוה בנו לכל דבר ובכלל ישראל יחשב אעפ"י שהוא ממזר, אבל הבן מן הגויה אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי. ודבר זה גורם להדבק בגוים שהבדילנו מהם ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו, ע"כ. ולגדור זאת האזהרה אסרו חכמים הרבה דברים, והוא שגזרו [שבת י"ז ע"ב, ע"ז ל"ה ע"ב] על פתן ועל יינן אפילו במקום שאין לחוש על יין נסך או לשתות במסבות שלהם שרוב המסובין גוים ואף על פי שישראל שותה מכליו. ובאה ההרחקה הגמורה בפת ויין מפני שהם עקר חיי האדם יקבצו חברה גדולה בין בני אדם. ומפני זה אסרו פתן של בעל הבית ואפילו במקום הדחק אמנם של פלטר לא אסרו במקום הדחק כשאין שם פלטר ישראל [ע"ז שם, רמב"ם פי"ז ממאכלות אסורות הי"ב], וכן אסרו בשוליהן בדבר העולה על שלחן מלכים ואינו נאכל כמו שהוא חי [ע"ז ל"ח ע"א] לכונה שכתבנו.
האזהרה שנ"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת שנ"ג, איסורי ביאה פכ"א ה"א] הוזהרנו מלקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעלות הזנות, והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה [ויקרא י"ח ו'] אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות קרוב המביא לידי גלוי ערוה. ולשון סיפ' [תו"כ אחרי פי"ג ה"א] לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מניין שלא יקרב ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא נדה בבל תקרב ובל תגלה מניין לכל העריות בבל תקרב ובל תגלה ת"ל לא תקרבו לגלות ושם נאמר ונכרתו הנפשות העושות [ויקרא שם כ"ט], מה ת"ל לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהו חייבים כרת על הקריבה ת"ל העושות לא הקרבות. וכבר נכפלה האזהרה באסור אלו הדמיונות, ואמר [שם שם ל'] לבלתי עשות מחקות התועבות האלה. אמנם אמר [שם שם ג'] כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען לא תעשו. הנה לא יזהיר בשני אלו הלאוין מחקות התועבות לבד אמנם יזהיר בהם מהתועבות עצמן אשר בארם אחר זה, וזה שהוא הביא שני לאוין כלל על כל העריות, ובעבור שהזהיר לעשות כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וזה כולל כל מה שהיו עושים מן הזמה ומעבודת האדמה ומרעה המקנה וישוב הארץ, ג"כ שב לבאר כי אותן הפעולות אשר הזהירך מהם הוא כך וכך ערוה כך וכך לא תגלה, כמו שבאר בסוף המאמר [שם כ"ז] כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ. ולשון סיפ' [תו"כ שם פי"ב ה"ח] יכול לא יבנו בתים ולא יטעו כרמים כמותם ת"ל [ויקרא שם ג'] ובחקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם מאבותיהם, ושם אמר מה היו עושים האיש נושא איש ואשה נושאת אשה ואשה נשאת לשני אנשים. הנה נתבאר שאלו הלאוין שהם כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען נמי שהזהיר מלבעול כל העריות בכלל אחר כן כפל האזהרה בהם בפרט ערוה וערוה. וכבר בארנו אנחנו כללים ממשפטי מצוה זו בשביעי מסנהדרין [פי' המשנה סנהדרין פ"ז מ"ד] בחבורנו הגדול ובארנו שלוקין עליהם. וממה שצריך שתדעהו שכל אשר חייב על בעילתה כרת, שהנולד מן הביאה ההיא שנתחייב בה כרת יקרא ממזר, והוא שנקראו בשם ממזר בין שתהא הבעילה בזדון או בשגגה הולד ממזר, חוץ מן הנדה שהנולד ממנה אינו ממזר אמנם נקרא בן הנדה [יבמות מ"ט ע"ב, רמב"ם איסו"ב פט"ו ה"א], ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת בעצמה להתרחק מן העריות ולתכלית ההרחקה נאסר יחוד כל העריות מפי הקבלה ודוד ובית דינו גזרו על יחוד של פנויה [ע"ז ל"ו ע"ב, סנהדרין כ"א ע"א] כדי להרחיק מן הדבר המגונה ההוא, ושמאי והלל גזרו על יחוד הגוים [שבת ט"ו ע"ב], ואין מוסרין תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר וללמדו אומנות מפני שכלן חשודין על משכב זכור [ע"ז ט"ו ע"א]. וכן [שם כ"ב ע"א] אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים אפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות [שם ע"ב, ודף ט"ו ע"א, וכה"ע ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פכ"ב ה"ג ה"ה] ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה שלהם מפני שחשודין על ההרבעה. אמנם ישראל עם קדוש ולא נחשדו על הזכור ועל הבהמה. והמתרחק מיחוד הזכור והבהמה הרי זה משובח, וגדולי החכמים היו מרחיקים גם יחוד הבהמה לתכלית ההרחקה וההזדרזות. ומהם שהיו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי ומפני כלתי [קדושין פ"ב ע"א, רמב"ם ת"ת פ"ב ה"ד]. ולתכלית ההרחקה אסרו למי שאין לו אשה ללמוד תינוקות מפני אמותיהן של תינוקות הבאות לבית הספר, וכן לא תלמד אשה תנוקות מפני אבותיהן שבאין לבית ונמצאו באים לידי יחוד.
<h2>דף מ:</h2>
לא תעשה לך פסל וכל תמונה [שמות כ' ד']. זאת האזהרה היא שהוזהרנו מלעשות צלמים שיעבדו, או לצוות לעשותם ואעפ"י שלא עבדם עובר וחייב מלקות על העשיה [רמב"ם פ"ג מהל' ע"ז ה"ט, ועי' השגות הראב"ד שם] וענין אזהרה זו, לתכלית ההרחקה והאזהרה שלא לייחס אלקות זולתי לשם ית'. ואמר ב"שמים ממעל" על צורות עליונות ועל הארץ מתחת על צורות תחתונות, כי יש מעע"ז שעובדים אחד מן הנבראים התחתונים, וכן יש עובדים קצת צורות מהבריאות הנמצאות במים. ויש מי שבאר אזהרה זו על צורות עליונות הנעבדות, ואמר ואשר בארץ מתחת על הורדת הרוחניים כדרך האצטגנינים שעושין בהמות או צורות או דגים וכיוצא בזה בעונות ידועות, וזה אחד מדרכי ע"ז. והא"ע [פס' ג'] באר בזה הלשון לא תעשה לך פסל וכו' עץ או אבן, ולא תעשה בשום אומנות תמונה שהיא בשמים, ואמר ממעל שהם למעלה על הארץ [מכל צד] ואין תמונה בשמים רק שמונה וארבעים צורות, וחכמי הצורות עושים דברים אשר לא כן ומעשיהם קרובים לע"ז. ואשר בארץ מתחת, שהוא מתחת השמים והתמונות רבות כאשר הם מפורשות בפ' ואתחנן [דברים ד' ט"ז—י"ח] ג"כ במים. ואמר ג"כ הכתוב "מתחת לארץ" כי הים והארץ כמו כדור אחד, ע"כ.
<h2>דף מג.</h2>
האזהרה הד' לר"מ [סהמ"צ ל"ת ד', עכו"ם פ"ג] הוזהרנו מלעשות צורות מיני בעלי חיים מן המתכות והאבנים והעצים וכיוצא בהם, ואף על פי שלא נעשה לעבדם. וזה הרחקה מלעשות הצורות כל עקר, כדי שלא יחשוב בהן מה שחשבוהו ההמון מעובדי עבודה זרה, שהן חושבין שיהיו לצורות פעולות. והוא אמרו ית' [שמות כ' כ"ג] לא תעשו אתי אלקי כסף ואלקי זהב לא תעשו לכם [וחסר כאן, ולשון המכילתא [יתרו ספי"א] בענין הלאו הזה על דרך פירוש אלהי זהב וכו' לא תעשו]. שלא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושים במדינות, ת"ל לא תעשו לכם. והעובר על זאת האזהרה חייב מלקות. ע"כ. ורבותינו בארו [ר"ה כ"ד ע"ב, ע"ז מ"ג ע"ב] לא תעשון אתי שאסור לצור צורת האדם קרי בזה לא תעשון אותי, אמר אותי, מאשר תארו הנבראים ה' ית' בשם "אדם" מפני שהיא הבריאה היותר שלמה בנבראים התחתונים, כמו שנראה במראה יחזקאל [יחזקאל א' כ"ו] במראה אדם אשר ראה מלמעלה, כי לפי דעת קצת מן המפרשים [כן ברש"י ורד"ק] אמר זה על מה שהשיג מה' ית' היושב על הכסא והשכלים הנפרדים. אמנם הר"ם ביאר הכל על השכלים הנפרדים [מו"נ ח"ג פ"ה ופ"ו. ועי' ח"א פמ"ו]. אבל רבותינו יעזרו לפירוש הראשון. ולבאור הר"ם אמר לא תעשון אותי לפי שהאדם נברא בצלם אלקים. וכן בארו [ר"ה וע"ז שם] לא תעשון אתי לא תעשו כדמות שמשי המשמשים לפני במרום כגון דמות חמה ולבנה, צורת כוכבים ומזלות. והנראה אצלי באסור צורות אלו אפילו לנוי, מפני שאלה הם בעלי שכל וכל בעל שכל אפשר שייוחס לו אלקות, וזה היה אחד מעניני עבודה זרה שהיו מציירין צורות הגלגלים ועובדין להם מצד שנראה מהשפעתם בתחתונים, לפיכך נאסר אפילו לנוי לכונה שכתב הר"ם. וכן צורת האדם מפני אמונת קצת המגשימים גם כי הוא בעל שכל. אמנם צורות הבהמות ושאר נפש חיה וצורת האלנות והדשאים מותר לצור אותם, לפי שאין מקום לטעות באלו כמו שטועין באותן שהן בעלי שכל. וכן דרשו רבותינו [מנחות כ"ח ע"א, ראש השנה שם] בפסוק לא תעשון אתי שלא יעשה אדם בית תבנית היכל. וכבר בארנו הכונה בזה במצות [עשה י"ט] ועשו לי מקדש. וצורת האדם אינה אסורה לפי פסק הר"ם אלא כשהיא בולטת [רמב"ם הל' ע"ז פ"ג הי"א]. והכונה בזה שאין צורת האדם מחוקה אלא כשהיא מוחשת כפי הנראה מתאר האדם שיהו האברים בולטים. אמנם צורת המשרתים אסורה אפילו על הלוח, לפי שציור המשרתים יקבלהו האדם באי זה ציור שיזדמן ואפילו על הלוח, מפני שלא יושג תאר עצמן. וכן פירשו רבותינו [מכילתא יתרו פ"י, כה"ע] בענין לא תעשון אתי וגו' שלא לעשות כרובים של כסף אלא של זהב, ואם שנה ועשה של כסף הרי הן לפניו כאלוהות, ואלקי זהב שלא יעשה ארבעה כרובים על גבי הכפרת. אבל עושים שנים על גבי הכפרת ושנים בבית קדשי הקדשים כדרך שעשה שלמה על פי הדבר. לא תעשו לכם שלא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים ת"ל לא תעשו לכם. ואשר יראה לי באזהרת עשיית הכרובים של כסף, כי צורת הכרובים נעשו להוראת הדבר היותר נכבד שבנכבדים, והזהב הוא היותר נכבד שבחמרים לפיכך אסרו שלא לשנות, למען יתעורר האדם על הוראתם. ולפי זה הדרך אצלי גם כן נאסרו ארבעה. וכבר בארנו הוראת ענין הכרובים במצות [עשה י"ט] ועשו לי מקדש. ומה שנאסר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כי לא הותר דבר זה אלא במקדש, לפי שענין המקדש שיש בו הוראה על שלמות העולם בכללו כמו שבארנו שם. גם אם יעשו בכל מקום יבאו לטעות בהן בענין האלוקות, והרבה דברים הותרו במקדש שנאסרו במקום אחר, כגון הקרבנות, ששם מושב הכהנים ששפתיהם ישמרו דעת אלקים. ועשיית הכרובים אינו סותר אזהרת לא תעשה לך פסל וכל תמונה, ולא שאר אזהרות שבאו בענין זה בתורה כי לא נאסר אלא ליחידים כמו שבארנו. ורבותינו סמכו בבאור לא תעשון אתי אלקי כסף אסור מנוי הדיינים שאינם הגונים. והוא אמרם [סנהדרין ז' ע"ב] לא תעשו אלוק הבא בשביל כסף ואלוק הבא בשביל זהב. וזה היה משלמות תורתנו שימצא רמז בתורה מן הלשון ומן הענין על הרבה דברים שראוי להעיר עליהם. וכן היה ענין מנוי הדיינים שאינן הגונים, דומה בצד מה לעושה צורות לעובדן, שעושה צורות מצד התועלת הדמיוני שיחשבו שימצא בהן. וכן בצד מה [ש]עושקין המשפט לבעל המשפט ר"ל לה'. כי המשפט לאלקים הוא. והדמיון זה במנוי דיין שאינו הגון בשביל כסף או בשביל זהב.
<h2>דף מה.</h2>
האזהרה כ"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת כ"ב, הל' ע"ז פ"ח ה"ז] הוזהרנו מלהנות בעדי שיתקשטו בו עובדי עבודה זרה. והוא אמרו [דברים ז' כ"ה] לא תחמוד כסף וזהב עליהם. ובסיפרא [תו"כ ויקרא פרשה ב' ה"ט] בארו שצפוי נעבד אסורין. וסמכו זה לאמרו ית' לא תחמוד כסף וגו'.
<h2>דף נא.</h2>
דבור שני, לא יהיה לך אלקים אחרים וגו', לא תעשה לך פסל וגו', לא תשתחוה להם וגו', ועושה חסד לאלפים [שמות כ' ג'—ו'] וגו'. ידוע הוא כי בענין אמונת האלקות יש כתות חלוקות, כת אפיקורוס והוא מי שאומר שאין לעולם מנהיג. וכת אחרת מן הפלוסופים האומרים עזב ה' את הארץ, ר"ל שאין ה' משגיח בפרטים. ולמעין נצא מהערת אלו הכתות באה מצות אנכי ה' אלקיך, כי באמרו אנכי ה' אלקיך הורה שיש מצוי ראשון ממציא לכל הנמצאות [רמב"ן שמות כ' ב']. ובאמרו אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הורה שהוא משגיח בפרטים. ויש כת אחרת תסכים עם שתי אלו הכתות, אבל תסכל ידיעת אמתת מציאותו והוא שתאמין בו איזה התגשמות. וכת אחרת תאמין השניות, והוא שאומרת שנותן הצורה איננו אותו שנותן החמר והם שני אלוקות, וכבר רמז מזה הר"ם בפי' המשנה בחולין [פ"א מ"א ומ"ב], ולהצילנו מאלו הדעות באה אלינו "מצות היחוד" אשר היודע והחוקר אמתת מציאות האלקות ויחודו כפי מה שיורה פסוק "שמע", כמו שבארנו במקומו [ספר מצוה המצוה השניה, וכה"ע שם] ידע יחודו ועשיתו הגמורה שאין מציאות כמציאותו. ויש כת אחרת תאמין בשם ית' אמונה אמתית אך תיחס קצת אדונות אל הגלגלים או אל השכלים הנפרדים על צד שהם אמצעים בינו לה' ית'. ועל דבר זה באה אזהרה זו, והוא אמרו, לא יהיה לך אלקי' אחרים על פני, שהכונה בו שלא לעלות במחשבה שיש שום מנהיג זולתי ה'. אמרו רבותינו במכילתא [הובא בסמ"ג ל"ת א'] על פני, שלא לשתף שם שמים ודבר אחר, והכונה בזה שלא להאמין באמצעיים. ובאור "על פני" כמו וימת הרן על פני תרח אביו [בראשית י"א כ"ח] שהיה נמצא אתו וראה אותו. והנה הטעם אחר שאני אלו[ה]יך ואני נמצא תמיד בכל מקום ואני רואה מה שתעשה אין ראוי שתשתתף עמי אלקי' אחרים, ע"כ. ויש מי [רש"י שם, ועי' רמב"ן] שבאר אזהרת לא יהיה לך על המקים פסל וראיתו ממה שאמר במכילתא [מכילתא יתרו פ"ו] לא תעשה לך פסל העשוי מניין ת"ל לא יהיה לך. ואפשר שאזהרת לא יהיה, כולל הכל ובכלל מקיים הפסל לע"ז הוא, שלא יעלה במחשבה שיש אלוק זולתי ה'.
<h2>דף נא:</h2>
האזהרה הג' לר"ם [סהמ"צ ל"ת ג', הל' ע"ז פ"ג ה"ט] הוזהרנו מלעשות עבודה זרה ואפילו לזולתנו לעבדה, ואפילו יהיה המצוה לעשותה גוי והוא אמרו יתברך [שמות כ' כ"ג] אלקי מסכה לא תעשו לכם. ולשון ספרא [תו"כ קדושים פרשה א' הי"ב] ואלקי מסכה לא תעשו [ויקרא י"ט ד'] אפילו לאחרים, ושם נאמר העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות. ר"ל שהוא עובר על עשותה בידו ואפילו היתה לזולתו, כמו שנתבאר בזאת המצוה השלישית. ועובר גם כן על היותו קונה עבודה זרה והיותה בידו ואפילו יעשה אותה לזולתו, כמו שקדם במצוה השנית. ולפיכך לוקה שתי מלקיות [רמב"ם שם]. ע"כ. ענין אזהרה זו מבוארת שאסור לעשותה אפילו לאחרים שמא ימשך לעבדה, ושלא ימציא דבר יביא להאמין אמונות רעות. ובכלל זה אסור עשיית הצורות שהיו עושין הקודמים (בשעות) [בצורות] ידועות שזה מביא גם כן להאמין אמונות רעות. גם הכפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה [ע"ז י"א ע"א, רמב"ם שם פ"ט הי"א], שכל מה שאפשר שיצוייר בלב שום ציור מביא להאמין בעבודה זרה, אסור.
<h2>דף סד:</h2>
האזהרה נ"א לר"ם [סהמ"צ ל"ת נ"א, הלכות ע"ז פ"י ה"ו] הוזהרנו מלהושיב עובדי עבודה זרה בארצנו כדי שלא נלמד מהם. והוא אמרו ית' [שמות כ"ב ל"ג] לא ישבו בארצך, ואפילו אם ירצה הגוי לעמוד בארצנו לא יותר לנו זה עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואז יותר לנו שנתן לו רשות לשכון. וזה יקרא גר תושב [ס"ד ע"ב], רוצה בזה שהוא גר לענין שיותר ישיבתו בארץ בלבד. וכן אמר אי זה הוא גר תושב רוצה בזה שהוא גר לענין שם שיותר ישיבתו בארץ בלבד. וכן אמרו איזהו גר תושב [שם], זה שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה. אבל עובד עבודה זרה לא ישכון ולא ימכרו לו קרקעות, ולא ישכרו לו. ובבאור בא לנו הפירוש [כ"א ע"א] לא תתן להם חניה בקרקע, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת במה שקדם. וכל מה שאמרנו הוא כשיד ישראל תקיפה על האמות העולם [רמב"ם ה"ו] אבל בזמן הזה שגלינו לבין האמות, ואין כח בידנו למנוע שלא ישבו בארצנו, צריך שנשתדל שיהיה התרחקות בינינו ובינם, ולא נהיה אנחנו סבת חנייתם בארץ. ומפני זה אסרו חכמים [משנת ע"ז כ' ע"ב, רמב"ם ה"ג ה"ד כה"ע] שלא למכור להם בתים שדות וכרמים בארץ ישראל, ובסוריא שהיא ארם צובה שהוא כבוש יחיד מוכרים בתים אבל לא שדות מפני שמפקיען מן המעשר. ובארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובחוצה לארץ מותר למכור להם בתים ושדות מפני שאינה ארצנו. ואף במקום שאמרו להשכיר לא לבנות דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכה עבודה זרה. ונאמר [דברים ז' כ"ו] לא תביא תועבה וגו'.
<h2>דף סז:</h2>
האזהרה ק"פ לר"ם [סהמ"צ ל"ת ק"פ, מאכלות אסורות פ"ד ה"א] הוזהרנו מלאכול נבלה. והוא אמרו ית' [דברים י"ד כ"א] לא תאכלו כל נבלה והאוכל מבשר נבלה כזית לוקה, ע"כ. מבואר הוא כי הנבלה היא הבהמה או החיה או העוף שמתו מאליהם או שנפסלו בשחיטתן [רמב"ם שם, חולין ל"ב ע"א] ואם ישאל שואל אחר שנאסרה הטרפה אעפ"י שהיא חיה אפשר שסופה למות מחולי זה, למה הוצרכה אזהרה באסור הנבלה, נאמר כי הוצרכה האזהרה באסור הנבלה לענין הטומאה. שהנבלה מטמאה ולא הטרפה, כמו שבארנו. עם הכונה גם כן שהנבלה אפשר שתהיה בלא עפוש כגון שנתנבלה בשחיטתה, או שהמיתוה בכונה בלא שחיטה והיא איננה מעופשת כעפוש הטרפה החולה. והוצרכה אזהרה כי אחר שלא נשחטה כראוי אי אפשר מבלתי קצת עפוש.
<h2>דף עג:</h2>
האזהרה קצ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת קצ"ד, מאכלות אסורות פי"א ה"א] הוזהרנו מלשתות יין נסך. וזה לא בא בו כתוב גלוי מבואר, אבל הם אמרו בעבודה זרה [כ"ט ע"ב] אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם [דברים ל"ב ל"ח] מה זבח אסור אף יין אסור. ואתה יודע שהוא אסור בהנאה ולוקין עליו כמו שנתפרסם בכל התלמוד. והראיה על היות יין מאסורי התורה ושהוא ימנה בכלל מצות לא תעשה, אמרם בגמרא עבודה זרה [ע"ג ע"ב] ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כל אסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו שלא במינן בנותן טעם. וזו ראיה נגלית שיין נסך מאסורין של תורה. ובספרי [בלק פיס' קל"א] גם כן כשזכרו ענין המשך ישראל בשטים לזנות את בנות מואב אמרו והוא נכנס והצרצור מלא יין אצלם מיין עמונים ועדיין לא נאסר יינן של גוים, יש ראיה שלאחר כן נאסר בלא ספק. אמנם אמרם [שבת י"ז ע"ב] בכלל י"ח דבר שגזרו שמכללם יינן, וכמו כן אמרם שאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן, רוצים בזה לא יין נסך עצמו, אמנם יין נסך עצמו מן התורה. וכבר ידעת [ל' ע"ב, ל"א ע"א] אמרם ג' יינות הן, ע"כ. וכונת אסור יין נסך וכל הנאסר משום עבודה זרה שנאסר הכל בהנאה היה להרחקת ענין עבודה זרה. עם הכונה גם כן שאם היה מותר בהנאה ויעשה ממנו סחורה ויקרה שיצליח יחשוב שיהיה הסבה מפני תקרובת ע"ז וימשך אחריה. ומה שלוקין על יין נסך בשתיתו אפילו בכל שהוא, מה שאין כן בשאר אסורין ששאר אסורין אסורם מצד עצמם, ר"ל מצד מזגם שהוא מזון גס ומזיק. ומפני זה הוזהרנו באכילתם ולא יחשב אכילה בלתי כזית. אמנם יין נסך ואסורי עבודה זרה אין האסורין מצד עצמם, ר"ל מצד מזונם, רק משום עבודה זרה ואין אוכלין הקרב לע"ז לשם מזון, רק שיראה להם שהוא מזון נפשם ויספיק להם דבר מועט. ולכונה זו בעצמה אוסר יין נסך תערובתו בכל שהוא באשר הוא מעורב במינו שאולי יחשבו שמעט מן היין שנתנסך שיתערב עם יינו יעמיד יינו בחשיבות או יצליח בו בסחורתו בסבת התערובת שבו מיין שנתנסך לעבודה זרה. והוא דבר נהוג במנסכין שלוקחין צלוחית קטנה ומנסכין אותה, ואח"כ יתנו מהצלוחית ההיא מעט בכל חבית וחבית. ומה שגזרו על יינם אעפ"י שאין ידוע שנתנסך לע"ז, אפשר שהכונה בו במה שכתבנו מפני שמערבין בכל יינם מהיין שנתנסך לע"ז, או אולי הכונה שכלן מנסכין בסתם, שענין הנסוך אינו רק במחשבה לבד, לפיכך אוסר מגע הגוי ביינו ואינו אוסר אלא בשכשוך [ע"ז נ"ט ע"ב, רמב"ם שם פי"ב ה"א], כי אולי כן היה דרך הנסוך. ומה שלא גזרו כן בשאר הדברים הקרבים לעבודה זרה, כי הדברים הקרבים לע"ז כגון הבשר היו מזבחים ומקטרים ממנו לע"ז והיה צריך למעשה, מה שאין כן ביין כמו שבארנו.
